<h1>כל בו סימן י'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאימתי קורין את שמע בערבין משעת יציאת הכוכבים והעוש' קודם לכן לא יצא אלא אם כן בשליח צבור במקום שיש שם חבר עיר והטעם משו' עת לעשות לה' הפרו תורתך שאם יפסקו בין תפלת המנחה לתפלת ערבית וילכו איש לאוהליו יתרשלו או ישכחו לחזור ולהתפלל בזמנה שהוא צאת הכוכבים ותבטל קריאתה לגמרי אבל במקום שאין שם חבר עיר יחיד המתפלל טוב לו להתאחר ולקרא בזמנה שהוא צאת הכוכבים ולא יקדים קודם זה ויש נותנים טעם אחר ואומרים ואם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמד בתפלה מתוך דברי תורה. אבל חובה עליו לקרותה משתחשך ויוצאין בקריאת פרק ראשון שקורא אדם על מטתו. וכמה כוכבים יצאו ויהיה לילה ר' נתן אומר כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה אמר ר' יוסי לא ככבים הנראים ביום ולא ככבים הנראים בלילה אלא בינונים. ועד מתי זמן קריאתה עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר קריאתה עד שעלה עמוד השחר יצא ולא אמרו עד חצות אלא להרחיק אדם מן הפשיעה ואם היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצה בהן וקרא קודם הנץ החמה יצא והקורא בעת זה לא יאמר השכיבנו.
<h2>דף ט:</h2>
אי זהו זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם שתנץ החמה כדי שיגמור לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ושיעור זה כמו שיעור שעה אחת קודם שתעלה השמש ואם אחר וקרא אחר שעלה השמש יצא שעונתה עד סוף ג' שעות ומי שעבר ואחר ג' שעות אפילו היה אנוס לא יצא ידי קריאה בעונתה אלא הוא כקורא בתורה ומברך לפניה ולאחריה כל היום. הקדים לקרות אחר שעלה עמוד השחר אעפ"י שהשלים קודם שתנץ החמה יצא. והמשכים לצאת לדרך קורא לכתחלה משיעלה עמוד השחר.
<h2>דף י:</h2>
ועתה אבאר הלכות ק"ש כתב הר"ם נ"ע אסור לאכול ולשתו' בבקר קודם שיתפלל ק"ש כדאיתא פרק קמא דברכות ואותי השלכת אחרי גויך אחר שנתגאה זה האיך יקבל עול מלכות שמים מכאן אמר רבינו אב"י ז"ל שמותר לשתות מים בבקר קודם תפלה שבכאן לא שייך לומר ואותי השלכת וכו' ודוקא בחול מותר אבל בשבת ויו"ט שצריך לברך על הכוס על שלחנו קודם אכילה אסור. והריא"ף ז"ל כתב מיהו נראה דאף מים אסור כיון שרצונו ונפשו מלא ממה שהוא צריך אחר שנתגאה קרינן ביה ואותי השלכת.
כל אדם קורין כדרכן בין עומדים בין שוכבים בין רוכבים ובלבד שלא יהיו פניו טוחות בקרקע או פניו למעלה מושלך על גבו.
<h2>דף יא.</h2>
כשקורא ק"ש בערב מברך לפניה מעריב ערבים ואהבת עולם. ויש לתמוה למה תקנו בברכת המעריב ערבים ה' צבאות תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד קודם חתימת בא"י המעריב ערבים דנראה כהפסקה שאין החתימה מעין הברכה והיה ראוי להיות החתימה סמוך למבדיל בין יום ובין לילה ובזה יהיה חתימת הברכה מעין הברכה. והענין שאנו צריכין להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה ולפי שהוא ית' הוא הבורא היום נמליך אותו עלינו אחרי זכרנו שתי מדות אלו נאמר מי הוא הגולל אור מפני חשך ה' צבאות שמו תפס לשון הפסוק כי כן בא ה' צבאות אחר הזכרת היצירה באמרו יוצר אור ובורא חשך וכו' ה' צבאות שמו להודיע שהוא הבורא יתבר' ברא אותן להוציא ולבטל דעת הכופרים בה וקורא ק"ש ולאחריה מברך אמת ואמונה והשכיבנו ובבקר מברך יוצר אור ואהבת עולם וקורא ומברך לאחריה אמת ויציב. ברכה ראשונה שלפניה בין בערב בין בבקר פותח בברוך וחותם בברוך. ושאר הברכות חותמות בברוך ואין להם פתיחה וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים טועה וחוזר ומברך כמטבע שטבעו חכמים. הקדים ברכה שניה לראשונה בין בלילה בין ביום בין לפניה בין לאחריה יצא לפי שאין סדר בברכותיה. בשחרית פתח ביוצר וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב וסיים ביוצר אור יצא וכן בערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא. פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא שהכל הולך אחר החתימה.
<h2>דף יב.</h2>
וכל מי שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בלילה לא יצא שנ' להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. פירוש בברכת אמת ויציב מספר ומאריך בחסדיו של הק"בה. אבל בלילה יש להגיד אמונתך ולפיכך אומרים אמת ואמונה ערבית כמו שכתוב ואמונתך בלילות ואמרו רבותינו ז"ל וכי אי זו אמונה יש כאן לפי שאדם נפשו כואבת עליו בלילה מטורח המלאכה שעשה ביום וכשישן בלילה נשמתו עולה לרקיע ואינה רוצה לשוב בבקר ואומר לה הקב"ה שובי אל גויתך שאיני רוצה לאבד אמונתי כנגדו שהוא האמין בי שהפקיד אותך בידי כי אמר בידך אפקיד רוחי ועושה הקב"ה אמונה ומחזירה אליו. ובבקר עושה לו נס ומחדש כחו ואינו מרגיש מכל מה שטרח אתמול וזהו בבקר חסדך. ואמר חדשים לבקרים רבה אמונתך.
<h2>דף יג.</h2>
בין הפרקים שואל בשלום מי שהוא חייב בכבודו כגון אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה ומשיב שלום לכל אדם באמצע הפרק אינו שואל בשלום אלא מי שהוא מתירא ממנו כגון מלך או אנוס ומשיב שלום למי שהוא חייב בכבודו. וכתב הר' יצחק ז"ל שעונין קדיש וברכו וקדושה ואמן של האל הקדוש ושל שומע תפלה בכל מקום ע"כ. ואלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשני' ובין שניה לשמע ובין שמע לוהיה אם שמע ובין והיה לויאמר אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק מפני שהוא באמצע הפרק ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד.
ומהו קורא ג' ואלו הן שמע והיה אם שמע ומקדימי' לקרות פרשת שמע מפני שיש בה צווי על יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו ואחריה והיה אם שמע שיש בה צווי על המצוות ואחריה פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי על זכירת המצות ואעפ"י שמצות ציצית אינה נוהגת בלילה קורין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנא' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.
קראה בכל לשון יצא ובלבד שידקדק משבוש אותה לשון כמו שמדקדק בלשון הקדש וכתב הריא"ף ז"ל דוקא בצבור אבל ביחיד לא כדאמ' ר' יוחנן אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי דאמ' רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מבינין בלשון ארמי. וצריך כל איש בעל שכל להתבונן במאמר הזה ולא יטעה לומר שדעת ר' יוחנן שיכוון השואל לשאל צרכיו למלאך שיצטרף לתפלתו ולא להקריבה ולהשמיעה לפני השם ית' כמו שאמרו לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי צוח ואנא עני לך. וכונת ר' יוחנן ידועה למשכילים ומבינים טוב לחש למה אינם מכירין בלשון ארמי ולא בשאר לשונות חוץ מלשון הקדש.
<h2>דף יג:</h2>
וזה ביאור המאמר שבא להעיר האדם לכוין בתפלתו כונה רצויה ולהסיר מלבו בעת התפלה כל מסך וכל מחשבה מבדלת ויהיה כלי זך ונקי ואל תהיה מחשבתו בחלק חק הגוף כלל רק בחלק חק הנפש ויהיה כלו לה'. ולפי שלשון ארמי הוא זר ואינו שגור בפי האדם וטבע הנפש להתערבב בו ואין הכונה מצויה להתפלל בלשון ההוא ואמרו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית ר"ל הכחות הטובות אשר מהם נמשכו המעלות הטובות כי הם נקראים מלאכי השרת כמו שביא' הר"ם ז"ל בחדוש דברי אליהו ע"ה אם יש עליו מלאך מליץ כמו שביאר בספרו והכחות הרעות נקראו מלאכי חבלה והזהיר בזה לפי שאין כחות הנפש מורגלין באותו הלשון ואין יכולין לכוין בתפלתם מפני זרות הלשון.
הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו קרא ולא כוון יצא ובלבד שיכוין לבו בפסוק ראשון של שמע. הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו ואם עשה כן אע"פ שיצא הרי זה מגונה מפני שקריאתו קריאת עראי.
המהלך בדרך עומד בפסוק ראשון והשאר קורא והוא מהלך על רגליו. והראב"ד ז"ל כתב דנהי דכונת הלב לא בעינא אלא בפסוק ראשון מיהו המהלך צריך עמידה עד על לבבך כי היכי דלא לשוויה עראי ובדין הוא דנבעי עד סוף הפרק אלא כיון דבתר הכי כתיב ובלכתך בדרך אי איפשר לומר כן דמכלל דמשם ואילך מהלך וקורא. היה ישן מצערין אותו ומעירין אותו עד שיקרא פסוק ראשון מכאן ואילך אם אנסתו שינה אין מצערין אותו. היה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כלה והשאר קורא והוא עוסק במלאכתו ואפי' עומד בראש האילן או בראש הכותל קורא במקומו ומברך לפניה ולאחריה.
וצריך להאריך בד' של אחד כדי שימליכוהו בשמים ובארץ ובד' רוחות העולם. ואלו שמבינין זה שמנענעין ראשם להראות לרמוז השמים והארץ טעות הוא בידם ואין הבנתם טובה בנענוע ראשם כי אין בו שו' חובה בלשון הגמרא כשאמר כדי שימליכוהו בשמים ובארץ והכונה שימליכוהו בלב אבל נענוע ראשו ולבו פונה לעסקיו אינו אלא כחוכא וטלולא. ובלבד שלא יחטוף בחית שלא יראה כאומר אין חד.
היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או שהיה מהפך עורות או שהיה עוסק בדין גומר ואחר כך קורא. ואם היה מתירא שמא יעבור זמן הקריאה ופסק וקרא הרי זה משובח.
<h2>דף טו.</h2>
הקורא את שמע רוחץ ידיו במים קודם שיקרא לא מצא מים לא יאחר לקרא וילך לבקש מים אלא יקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה ויקרא.
מדרש חברים מקשיבים לקולך השמיעני מכאן לשליח צבור שצריך להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד. ואם אמרו יחיד כבר חייב לחזור ולאומרו עם שליח צבור וכן נמי אם לא אמרו עדין. ופסוק ראשון בלבד. ואין כורכין אותו אלא מפסיקין אותו בין שמע לברוך ובין ברוך לואהבת ובין היום על לבבך. ובין היום לאהבה. וריוח יתן בין הדבקים ואלו הן. על לבבכם. הכנף פתיל וצריך להתיז זיין של תזכרו. אתכם מארץ מצרים. וכן צריך ליתן ריוח בין כל מ"ם שבסוף תיבה הסמוכה לאותם ולאת ולאותו. ובירו' מוסיף וחרה אף ה'. נשבע ה'. ואמרת אליהם.
וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא וצריך לדקדק באותיותיה ואם לא דקדק יצא. כיצד ידקדק לא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניע הנח ולא יניח הנע לפיכך צריך ליתן ריוח בין שתי אותיות הדומות זו לזו שהאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחלת תיבה כגון בכל לבבכם ואבדתם מהרה. הכנף פתיל.
הקורא למפרע לא יצא. הקדים פרשה לפרשה יצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה. קרא פסוק וחזר וקראו פעם שנית אע"פ שיצא הרי זה מגונה הקורא מלה אחת וכפלה כגון שמע שמע משתקין אותו והר' יצחק והריא"ף ז"ל פרשו אפכא ודוקא בפסוק ראשון אבל מכאן ואילך אין לחוש ובהלכות גדולות אומר ודוק' על מטתו יכול לכפול כל הפרשה כדאמר' בירוש' דר' זירא קרי והדר קרי ולשון הפרושין צריך להזהר בכל ענין עכ"ל. קראה סירוגין אע"פ ששהה בין סירוג לסירוג כדי לגמור את כלה יצא ובלבד שיקרא על הסדר, וכן קראה מתנמנם יצא ובלבד שיהיה ער בפסוק ראשון של שמע.
<h2>דף טז.</h2>
היה עוסק בתלמוד תורה. פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהם ואח"כ יקרא אם נשאר עת לקרות.
מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטו' מק"ש לפיכ' חתן שנשא בתולה פטור עד שיבעול לפי שאין לבו פנוי שמא לא ימצא בתולים. וכתב הר' מאיר נ"ע וזהו לשונו שחתן אינו פטור בזמן הזה מק"ש כי בדורות הראשונים היו מכוני' בק"ש לכך היה חתן פטור לפי שהיה טרוד ולא היה יכול לכוין אבל עכשו בלאו הכי אין אנו יכולין לכוון לפיכך הוא חייב בקריאת שמע עכ"ל. ואם שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרו' שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה ואע"פ שלא בעל ואם נשא בעולה חייב ואע"פ שעוסקין במצוה לפי שאין לו דבר שישבש.
<h2>דף טז:</h2>
וכל מי שפטור מק"ש ורצה להחמיר עצמו לקרות קורא והוא שתהיה דעתו פנויה אבל אם היה תמה ומבוהל לא יקרא עד שיתישב דעתו.
<h2>דף יז:</h2>
מי שמת לו מת שחייב להתאבל עליו פטור מק"ש עד שיקברנו המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור. היו משמרים שנים האחד משמר והשני נשמט לקרות ואחר כך חוזר וחברו נשמט לקרות וכן החופר קבר למת פטור. אין מוציאין המת לקברו סמוך לק"ש אלא אם כן היה אדם גדול. ואם התחילו והוציאוהו היה סמוך לזמן קרי' שמ' והגיע זמן הקריאה והם מלוין את המת כל שיש למטה צורך בהן כגון נושאי המטה וחלופיהם וחלופי חלופיהם בין שהיו לפני המטה בין שהיו אחר המטה פטורין ושאר המלוין חייבין. היו עוסקין בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין כל אחד ואחד וקורין וחוזרין אל ההספד. אין המת מוטל לפניהם כל העם קורין והאבל יושב דומם שאינו חייב לקרות עד שיקבר מתו. קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומין ועושין שורה אם יכולים העם להתחיל ולגמור אפי' פסוק אחד קודם שיגיעו לשור' יתחילו ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות. בני אדם העומדים בשורה הפנימי הרואין פני האבלים פטורין מק"ש והחיצוני' הואיל ואינם רואין פני האבלים קורין במקומם.
<h2>דף כ.</h2>
נשים ועבדים וקטנים פטורין מן ק"ש ומלמדין אותן לקרותה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצו'.
<h2>דף כא.</h2>
ספק קרא ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה ספק ברך לפניה ולאחריה ספק לא ברך אינו חוזר ומברך קרא וטע' יחזור למקום שטעה נעלם ממנו בין פרשה לפרשה ואינו יודע אי זו פרשה השלים ואי זו צריך להתחיל חוזר לראש שהוא ואהבת טעה באמצע הפרק ואינו יודע באי זה פסוק חוזר לראש הפרק. היה קורא וכתבתם ואינו יודע אי זה וכתבתם חוזר לשל שמע ואם התחיל למען ירבו אינו חוזר שעל הרגל לשונו הוא הולך.
<h2>דף כב:</h2>
מי שירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות קודם שתנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים שהוא עומד בהם ויקרא ולא יתכסה במים צלולים שערותו נראית בהם ולא במים שריחן רע. אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע. ובעלי קריין קורין בתורה ובק"ש לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם.
<h2>דף כד.</h2>
שנים שהיו ישנים בטלית אחד צריך שיפסיקו ביניהם בטלית ממתניהם ולמטה שלא יהיה בשרם נוגע זה בזה ואם היה ישן עם אשתו ובניו הקטנים שלא היה תבניתם כתבנית הגדולים שדים נכונו ושערך צמח ולא היו הזכרים בני י"ב שנה ויום אחד והנקבות בנות אחת עשרה ויום אחד אע"פ שבשרו נוגע בהם מחזיר פניו וחוצץ מתחת לבו וקורא לפי שגופן כגופו ואינו מרגיש בהם. ויש שכתבו שצריך למנוע ומדביק המכסה לגופו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה.
וכל גוף האשה ערוה ואפילו היא אשתו אם היתה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה. ואפילו כנגד ערות עצמו לא יקרא עד שיתכסה.
<h2>דף כד:</h2>
ריח רע שאין לו עיקר כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה פוסק ומרחיק עד מקום שתכלה הריח וקורא ואפי' לדברי תורה אסור. ואם יצא הרוח מחברו לדברי תורה מותר לק"ש אסור עד שיעבור הריח.
היה קורא והגיע למקו' הטנופת לא יניח ידו על פיו ויקרא אלא יפסיק עד שיעבור אותו מקו' וכן מי שיצא ממנו או מחברו רוח מלמטה מפסיק עד שתכלה הרוח וחוזר לקריאתו.
היה חגור כלי או בגד על מתניו אע"פ ששאר גופו ערום מותר לקרות. [כה:] והוא שלא יהיה עקבו נוגע בערותו. היה ישן בטליתו ערום חוצץ בטליתו מתחת לבו וקורא אבל לא יחוץ מצוארו ויקרא מפני שלבו רואה הערוה ונמצא שקורא שאינו חגור.
<h2>דף כה.</h2>
צואת אדם וצואת כלבים וחזירים וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות כנגדן וכן כנגד מי רגלים של אדם אבל כנגד מי רגלי בהמה קורין. [סוכה מב:] קטן שאינו אוכל כזית דגן בכדי שיאכל הגדול שיעור שלש ביצים אין מרחיקין מצואתו וממימי רגליו לקרות כללא דמילתא כל דבר שחיותו בפת ריחו רע ואסו' לקרא ק"ש כנגדו אבל שאר שאין חיותן בפת אין להקפיד עליהם שאין ריחן רע כל כך כ"מ. והר' יצחק ז"ל כתב וצריך להרחיק מצואת התרנגולין וחזירים וכלבים בזמן שנותן בתוכם עורות לעבדן, ובירושלמי יש להרחיק מגללי החמור הבא בדרך ומנבלה מוסרחת וגם מצואת התרנגולים אדומים וצ"ע מאי אדומי', נראה לי שאין לאסור צואת התרנגולי' אלא בלול שלהן אבל לא בבית שיש שם מעט מיניהם ע"כ היתה צואה יבשה עד שאם זרקה תתפזר הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה [כ"ו ע"א] כמה ירחיק מן הצואה וממימי רגלים ד' אמות ואחר כך קורא בד"א מלאחריו או מצדדיו אבל אם הם מלפניו צריך להרחיק מהן עד שלא יראה אותן ואם היה שם מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצד המקום וקורא והוא שלא יגיע לו ריח רע וכן אם כפה כלי על הצואה ועל מי רגלים אפי' שהם בבית מותר לקרות עמהן.
צואה העוברת כגון שהית' שטה על פני המים אסור לקרות כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואסור לקרות עד שיעבור ד' אמות.
נסתפק לו בבית אם יש צואה אם לאו קורא לכתחלה. ובאשפה לא יקרא אם נסתפק עד שיבדוק לפי שחזקתה מקום הטנופת. וספק מי רגלים באשפה מותר לקרות.
<h2>דף כה:</h2>
היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית אע"פ שרואה אותה מותר לקרות כנגדה, נתן רביעית מים לתוך מי רגלים של פעם אחת מותר לקרות עמהן תוך ארבע אמות, היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בצואה, [כה.] היתה צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע מפני קטנותם או מפני יבשותם מותר לקרא ואם היתה הצואה במקומה אע"פ שאינה נראית כשהוא עומד הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות עד שיקנח יפה מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע.
ואסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו ואפי' כנגד ערות גוי או קטן לא יקרא. ואפי' היתה מחיצה של זכוכית מפסקת כיון שהוא רואה את הערוה צריך להחזיר פניו.
גרף של רעי ועביט של מי רגלים אע"פ שאין בה כלום ואין להן ריח רע אסור לקרות כנגדן מפני שהן כבית הכסא.
<h2>דף כו.</h2>
אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק מן הקבר או מן המת ד' אמות מותר. וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. חצר המרחץ והוא המקום שבני אדם עומדים בו לבושין מותר לקרות בו אבל במקום שבני אדם עומדין ערומין אסור.
טעה בק"ש של שחרית יש אומרי' שאין לה תשלומין בערבית ולא של ערבית בשחרית שחרית לא מטכסיסי של ערבית וערבית לא מטכסיסי דשחרית וכן דעת בעל ההשלמה ז"ל. ורבינו חיים ז"ל כתב דק"ש שוה לענין תפלה אף על פי שאינן מטבע אחד.
